מפעם לפעם אנו חווים אסון, התנגשות; מפגש הגורם לטראומה נפשית או משבר נפשי. זה יכול להיות אדם שמעליב ואדם שנעלב, זה יכול להיות; בוס שתלטן ועובד מתייסר תחת עולו.
בכל אלה קל לצייר את הנפגע, את הנעלב – כפסיבי ואת גורם הפגיעה, המעליב, התוקף, המשתלח - כגורם אשם, שאילולא התנהגותו הרעה והשלילית לא היה נגרם נזק לצד הנפגע.
ובכן הטענה כאן היא שהפגיעה והמשבר שבעקבותיה, נגרמים פחות על ידי הכוח הפוגע כמו על ידי הכוח הנלפת של הנפגע.
במחול הטראגי בין גורם פוגע לנגרם נפגע, אין לגורם הפוגע כוח על הנפגע מלבד הכוח הנלפת של הנפגע עצמו.
ההיאחזות הזו בפגיעה קיימת גם במחוזות שונים לגמרי, למשל בנהיגה, כשהגורם הנפגע הוא נהג שנעקף בפראות. הנהג העוקף והנהג הנעקף בפראות, נכנסים למחול הרסני, בו הנהג הנעקף לא מסוגל להרפות ממרדף והיצמדות לרכב העוקף, רודף אחריו עד להתנגשות אפשרית.
או מה שקורה כשיתושים נמשכים אל המנורה ששורפת אותם.
ובחזרה לפגיעה הרגשית, והנה דוגמה קונקרטית:
בחור שבחורה מושכת מסרבת לו. היא אפילו לא צריכה להיות רעה או שלילית כלפיו, מספיק שהיא סירבה לו והוא נמשך בכוחות אדירים ל''לא'' שלה, לא מסוגל להשתחרר. היא כבר ברומן הבא, אך הוא ממשיך בהתדרדרות הפטאלית לקראת המשבר הנפשי, נלפת אל הסירוב שלה, מתרסק אליו שוב ושוב, עד לדיכאון.
הוא יכול היה להרפות בכל שלב, ולמנוע מבעד עצמו להמשיך וליפול אל התרסקותו. אך לא, הוא נאחז במה שימיט עליו אסון, כטובע הנאחז בסלע שיטביע אותו.
אדם אוחז בסלע שמטביע אותו במעמקי הים, ואינו יודע כי הוא זה שאוחז בסלע, ויכול להרפות ממנו ולהינצל.
זה סוג של וורטיגו, שבו הטובע רואה את מה שמטביע אותו כמשהו שיש להיאחז בו. הגורם המכאיב רגשית בעקבות הפגיעה נתפס כעוגן, והצד הנפגע או המאוים לא מסוגל להפסיק ולהתעסק בזה, עד שהוא נהרס.
הוא לופת את מה שמביא לו אסון ומתרסק איתו, כל מה שהוא צריך זה להרפות. אבל כשאדם בשוק של הפגיעה בו, הוא מתכווץ סביב הדבר שגורם לך לאסון. זה כמו אדם שמתחשמל, הזרם החשמלי נעשה "דבוק" אליו, ואפשר לנתק את הקשר ממנו רק באמצעות קרש – אם אדם נוסף יגע בו, גם הוא "ידבק" בזה. זה לא זרם החשמל שגורם לרוב הנזק, זה המחושמל שנצמד למקור הזרם.
אומרים לאישה המוכה, 'תעזבי אותו, הוא יהרוס אותך' ובכל שלב היא יכולה לעזוב אותו, אך לאחר כל הרבצה היא חוזרת אליו, עוד פעם ועוד פעם, עד שהוא הורס אותה. זו לא החלטה מודעת, זה מעין אינסטינקט עוויתי שכזה, להילפת ולהיאחז בזה שמאים להרסך.
ושוב, במישור הפסיכולוגי-נפשי, המנגנון הזה מסביר את הדרך המובילה לאפטיה ודיכאון; ההיצמדות לפגיעה הרגשית, אי יכולת להיפרד ממנה, עד שהפגיעה הרגשית הופכת לטראומה, משם למשבר ומשם לדיכאון, סוף הדרך. 'מוות' נפשי ופסיכולוגי.
האובססיביות הזו בה אנו ממשיכים לחפור בפגיעה רגשית ולעסוק בה שוב ושוב, היא שמסבה את עיקר הנזק הנפשי שבסופו של דבר מביא אותנו לאותו דיכאון ומשבר. ושוב, זו לא הפגיעה הרגשית עצמה, רגע התקיפה מצד הגורם הפוגע, המעליב וכו', אלא החפירה שלנו וחוסר היכולת להפסיק ולחדול מן החפירה בפצע – שמביאים את המשבר הנפשי, את ההתרסקות.
לו היינו מסוגלים להינתק מיד מעיסוק במה שגרם לנו להיפגע רגשית, כמעט שלא היה סיכוי שאנו, הצד הנפגע, היה נכנס למשבר כלשהו וממנו לחרדה או לדיכאון.
היכולת להרפות מעסוק אובססיבי מיד לאחר הפגיעה היא היסוד לבריאות ואיזון נפשי ופסיכולוגי.
אבל איך מרפים? האם כוח רצון מספיק?
והאם יש פתרון בכלל? כן ודאי, וראשית יש להבין מה קורה כאן במישור הפסיכולוגי ואולי גם האנרגטי; ולשם כך נחזור לרגע לדוגמת ההתחשמלות; ה'דבק' המחבר את המתחשמל עם מקור הזרם, נקרא: 'הזדהות'. הנפגע מזדהה עם הפגיעה שנגרמה לו, וההזדהות גורמת לו להידבק בזה שפגע בו. ואם מי שבא לנתק אותו מזדהה איתו ועם סבלו, גם הוא נכנס למשבר... הדרך לנתק את המחושמל מן המחשמל, את הנפגע מן הפגיעה, היא על ידי גורם מבודד, במקרה של זרם חשמל, זה יהיה חתיכת קרש, שאינו מעביר זרם, כלומר שלא יכול ליצור הזדהות, גורם נייטרלי.
והגורם הנייטרלי הוא מודעות.
הפתרון היחידי הינו מודעות שמאפשרת לאדם להרפות את האחיזה שלו (לנטרל את ההזדהות).
כשאתה מפעיל את הכוח הנייטרלי- אתה מרפה את האחיזה ההרסנית בין הווקטור החיובי (המקרבן, הפוגע) ובין הווקטור השלילי (הקורבן, זה שנפגע). המודעות למה באמת קרה היא היא הקרש שמפריד בין הנצמד לזרם החשמל.
ככל שתהיה לך יותר מודעות כך גדל הסיכוי שתמשוך את עצמך החוצה.
החטא הגדול של החלשים הוא לא חולשתם אלא חוסר המודעות שלהם – אין כורח לסבול את הסבל, אתה מביא אותו על עצמך בעצם חוסר המודעות למה שקורה. מספיק שאתה מכניס מודעות פנימה ואתה מיד משתחרר ומתחזק.
הווקטור הנייטרלי פועל כנגד כוח המשיכה של הנטרף אל הטורף. הנפגע כנגד העלבון, התוקפנות או האיום.
רק הווקטור הנייטרלי (מודעות) יכולה לנטרל את הדבק (הזדהות) בין הנפגע (ווקטור שלילי) לבין הפוגע (ווקטור חיובי). הווקטור הנייטרלי הוא תמיד ידיד של הווקטור השלילי, עוזר לו במלחמתו עם הגורם המשתלט עליו להרסו; הווקטור הטעון חיובית.
כך שרק מודעות, בהיותה נייטרלית, יכולה לנטרל את ההזדהות של הנפגע עם מה שמכניס אותו למשבר נפשי.
ההזדהות עם מה שפגע בך, העליב אותך, הוריד לך את הדימוי העצמי וכו' – יכולה רק להיפתר על ידי משהו נייטרלי; צופה, משקיף מן הצד, מדווח ללא אינטרס אישי.
הניטרליות שוברת את הנעילה, את המעגל האלקטרומגנטי שנוצר על ידי החיבוק שמחבק זה שנפגע את מה שפגע והעליב אותו, או מאיים עליו.
ומחזירה אותו בחזרה לנתיב האפשרי של גורלו.
---
גבריאל רעם, מחבר הספר: ''שיחות תודעה''.
26.4.2011
גבריאל רעם, מומחה לתקשורת לא מילולית, שמבין גם במילים... רעם כותב מסות ומאמרי הגות ופרסם עד כה שבעה ספרים, מהם שלושה עוסקים בנושאי הגות ועיון.
למסות ומאמרים נוספים
המכון לתקשורת לא מילולית